<h1>מרדכי סימן תרפ"ה</h1>
<h2>דף כד.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהושע הכא משמע דשמואל אית ליה מוקצה אפילו בספק מוכן. וכן לקמן (כח ב), שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו. ופרש"י משום מוקצה מחמת מיאוס. כתב רשב"ט דה"מ בי"ט דווקא. וכתב ראבי"ה, אע"ג דבספק מוכן מחמירין, היינו משום דמוקצה [משום הוצאה] הוא, כדאיתא בפ' כל הכלים (שבת קכ"ד ב), וגם הרחקה לאיסור ולא להקל. אבל אם אין ספק מוקצה אלא ספק תחומין, כגון, שיש לגוי המביא דורון, שני בתים, והאחד בתוך התחום, שרי אפילו למי שבא בשבילו. דגרסינן, פרק מי שהוציאוהו (עירובין מה ב), גבי יש תחומין למעלה מעשרה, ספק תחומין דרבנן להקל. ואע"ג דדבר שיש לו מתירין הוא, לא דמי לביצה, דאמר רב אשי, פ"ק (ד א), לעולם ספק י"ט חול וכו', דהתם כי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה, וכן בספק צידה חזקתה שלא ניצוד, מה שאין כן בספק תחומין. ובספ"ב דשבת (לד א) גרסינן, אמרו לו שנים צא וערב עלינו וכו' עד ספיקא דרבנן לקולא. ולמאי דפריק רב הונא בר חיננא (עירובין לו א), שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, גם מוקצה יש לו עיקר מן התורה, כן מוכח פרק כל הכלים (שבת קכ"ד ב) ופרק משילין (מכילתין לז א) ובין למ"ד משום פירות הנושרים, ובין למ"ד משום משקין שזבו אית להו דררא דאוריתא.
<h2>דף כד:</h2>
אם יש במינו במחובר אסור ולערב בכדי שיעשו פרש"י, לערב מוצאי י"ט הראשון מותר בכדי שיעשו, משום דשתי קדושות הן ואחד חול, כי ההיא טביא (עירובין לט ב), דאיתציד בי"ט ראשון ואישתחיט בי"ט שני, וכמו ביצה שנולדה בזה מותרת בזה (לעיל, ד ב) ויש דוחין דלא דמי לביצה דליכא רק מוקצה, וכן ההוא טביא שמא איתציד בשביל גוי, או שמא נפרסו המצודות מבעוד יום בחול ונלכד הצבי משחשיכה מאליו, דליכא בכל הני אלא מוקצה. אבל היכא שהפירות נתלשו בשביל ישראל, או דגים וחיות ועופות שנצודו בשביל ישראל בי"ט ראשון אסורין אף בי"ט שני ולמוצאי י"ט שני בחול בכדי שיעשו. כך פסק רב יהודאי גאון בה"ג, וכן פר"י. וטעמא, פן יאמר הישראל לגוי לתלוש הפירות ולצוד הדגים בי"ט ראשון כדי שיהו לו ראוין בי"ט שני לאחר כדי שיעשו, אבל אם נאסור לו עד כדי שיעשו בחול ליכא למיגזר למידי, כי למה יאמר הישראל לגוי לתלוש ולצוד ביום שני כיון שהישראל יכול לעשותו בחול. ורש"י פי' הטעם שצריך להמתין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט, וע"כ התיר במוצאי י"ט ראשון משום דחד מינייהו חול. וקשה לפירושו, ממבשל בשבת בשוגג, יאכל ואמאי הרי נהנה ממלאכת שבת, אבל לפר"י ניחא דהתם ליכא למיחש שמא יבשל לכתחילה בשבת דאיסור חמור הוא, אבל אמירה לגוי דאיסור קל הוא חיישינן.
מיהו י"ל לפרש"י, דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו ביה רבנן. ולפי טעם ר"י היה צריך להמתין במוצאי י"ט כדי הבאה, ולא סגי בכדי שיצודו או בכדי לקיטה, שאל"כ אכתי איכא למיחש שמא יאמר לו בי"ט להביא כדי שיהא מותר במוציא י"ט לאלתר בכדי צידה ולקיטה. ושמא י"ל שלא החמירו כל כך. ובין לפרש"י ובין לפר"י אין לאסור בכדי שיעשו, אלא מלאכה הנעשית בשביל ישראל. עיין פ' כל כתבי. וכן פר"י בפ"ק דחולין, דפירות הנושרין, או דבר הניצוד ממילא, או אם תלשה גוי לעצמו, אין צריך להמתין בכדי שיעשו. גרסי' בירושלמי אמר רב, גוי שהביא דורון לישראל בי"ט, כגון מיני פירות וירקות, בני יומן אסורין עד הערב בכדי עשייתן. בהמה, ודגים יבשים, ופירות שהן כבושין, צמוקין ודבילה, מתוך התחום מותרין מיד לו ולאחרים, מחוץ לתחום יחליף משום הבא בשביל ישראל זה, מותר לאחרים. אם יש במינו במחובר אסור ולערב בכדי שיעשו עיין פרק בכל מערבין.
מחוץ לתחום אסורין (רי"ף שם). וכן לערב בכדי שיעשו. כדאמר לעיל, וקאי בין אתלישה, בין אהבאה. ואין לומר דלא קאי ולערב בכדי שיעשו, על איסור תחומין דרבנן, כי בפרק שואל (שבת קנא א), גבי גוי שהביא חלילין, מוכח התם דבעי בכדי שיעשו. וכן בפ"ק דשבת (יח ב), גבי לא תמלא קדרה כו' ואם עשה כן לערב אסור בכדי שיעשו, והתם איסור דרבנן הוא דשמא יחתה בשבת. הנהו בני גננא דגזו להו כו' (רי"ף שם, עירובין מ א), ומסיק, בעינן בכדי שיעשו, וטעמא דהמלאכה נעשית בשביל ישראל, אבל גוי שתלש פירות לעצמו אפילו בשבת מותרין למוצאי שבת מיד ולא בעינן בכדי שיעשו. אבל בו ביום אסורין דלא עדיפי מפירות הנושרין, תרומה.
